פסק-דין בתיק ע"פ 30688/06

1.         לבית משפט השלום בירושלים הוגש כתב אישום כנגד המשיב, אשר בגדרו יוחסו לו שתי עבירות של איומים ועבירה של תקיפת בת זוג.

על פי האישום הראשון, המשיב תקף את מי שהיתה חברתו ואשר הרתה לו, על רקע סירובה לבצע הפלה. התקיפה התבטאה, בין היתר, בהפלת המתלוננת ודריכה על גופה. במסגרת אישום זה נטען עוד, כי המשיב איים על המתלוננת שיהרוג אותה. באישום השני, המתייחס למועד אחר, נטען, כי המשיב איים על המתלוננת כשהוא מצמיד אקדח לבטנה.

בית משפט השלום זיכה את המשיב לאחר שעדות התביעה לא התייצבו ונדחתה בקשת המערערת לקבוע מועד נוסף לשמיעת העדויות. מכאן הערעור.

2.         לאחר שהמשיב כפר ביום 28.6.06 בעובדות כתב האישום, קבע בית המשפט את התיק "להוכחות התביעה, ההגנה ולסיכומים" ליום 27.9.06. בית המשפט הוסיף והחליט כדלהלן:

"הצדדים יוודאו, זמן סביר לפני המועד הקבוע, את התייצבותם של העדים מטעמם לדיון. להוציא מקרים מיוחדים, לא תהא באי התייצבות של העד לכשעצמה, כדי לשמש עילה לדחיית הדיון".

לנוכח הסכמת המשיב להגשת הודעותיו במשטרה, עדות התביעה שהיה צורך לשמוע היו המתלוננת וחברתה (עדת תביעה 3), שאמורה היתה להעיד כעדת ראיה לאירוע התקיפה.        ביום שנקבע לשמיעת ההוכחות, 27.9.06, לא התייצבו עדות התביעה.

3.         על פי דברי באת כוח המאשימה בדיון מיום 27.9.06 וכפי שעולה ממזכר שהוגש לענין זימון העדות, המתלוננת הוזמנה על ידי מזכירות בית המשפט בדרך של משלוח הזמנה לכתובתה הרשומה. מדובר במהלך תמוה, שכן מהודעותיה של המתלוננת עולה, שאין היא מתגוררת שם. יום אחד בלבד לפני המועד שהיה קבוע לשמיעת הראיות, נשלח שוטר לזמן את המתלוננת מהמקום בו התגוררה בעת שהתרחשו האירועים הנזכרים בכתב האישום, מבנה השייך לכנסיה האתיופית ברחוב אתיופיה בירושלים. על פי המזכר שרשם אותו שוטר, נמסר לו שהמתלוננת עזבה את המקום כחודש קודם לכן וכתובתה אינה ידועה.

באשר לעדה הנוספת, אדם שמתגורר במקום הנ"ל מסר לשוטר כי העדה אכן מתגוררת באותו מקום, אך יצאה לעבודה. בנוסף, באת כוח המאשימה מסרה שהתקשרה למשפחת העדה בחיפה ושוחחה עם אחיה, אשר מסר שאין למשפחה קשר עמה.

לנוכח נתונים אלה ביקשה המאשימה לדחות את המשך הדיון, כדי לאפשר לה לאתר את העדות.

4.         בא כוח המשיב התנגד לדחייה המבוקשת, תוך שהוא מדגיש את מחדלה של התביעה בהזמנת העדים, את העובדה שהמשיב היה עצור ל- 40 יום ונותר כשהוא נתון בתנאים מגבילים גם לאחר ששוחרר ממעצרו ואת התמיהות שהועלו במסגרת הליכי המעצר באשר לעוצמת הראיות שבידי המאשימה.

5.         בית המשפט דחה את בקשת המאשימה לקבוע מועד נוסף, ולנוכח החלטה זו זיכה את המשיב. בית המשפט קבע, כי לא נעשה די כדי להבטיח התייצבות העדות, על אף שלרשות המאשימה עמדו שלושה חודשים. בית המשפט אף התייחס לכך כי "מדובר בראיות בעייתיות שבתי משפט שונים שדנו בסוגיית מעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים נתנו עליהם את הדעת", ולעובדה שהמשיב היה עצור ולאחר מכן הושם במעצר בית חלקי.

בית המשפט לא התעלם מחומרת העבירה המיוחסת למשיב ובענין זה קבע, כי דווקא בשל חומרת העבירה "הכל חייבים לתת דעתם לעובדה זו ולנהוג על פיה", ובכך הביע דעתו שבהתחשב בחומרת העבירה, היתה המאשימה מחויבת לנהוג בדרך אחראית ונמרצת יותר בכל הקשור לזימון העדות.

6.         המערערת מדגישה בערעורה את הפגיעה באינטרס הציבורי וטוענת, כי, במיוחד לנוכח חומרת ואופי העבירות המיוחסות למשיב, לא נעשה איזון נכון בין האינטרסים השונים.

המערערת הפנתה בערעורה לפסק הדין בע"פ 247/87 מדינת ישראל נ' אלנסאסרה, פ"ד מא(4), 783, ולפסקי דין של בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר חזרו על ההלכה שנפסקה שם.

בעת הדיון בערעור הדגישה באת כוח המערערת, כי גם אם המאשימה התרשלה, אין זה ראוי שהתוצאה תהיה כה קיצונית כזיכוי המשיב, תוצאה שאינה מתחשבת באינטרס הציבורי וגם יש בה משום פגיעה  במתלוננת. בנוסף נטען, כי מדובר במקרה בו היה קיים קושי אמיתי ויוצא דופן לאתר את העדות בשל העובדה שאין הן גרות עם משפחתן.

באת כוח המערערת ציינה, כי עמדת המאשימה היא, שלנוכח הדחייה שהתבקשה תוסרנה כל ההגבלות שנותרו על חירותו של המשיב.

בכתב הערעור צוין, כי במהלך הכנת הערעור התברר למערערת כי המתלוננת שוהה במעון לנשים מוכות ומיוצגת על ידי עורך דין המצוי עמה בקשר. באשר לעדה הנוספת נטען, כי מקום מגוריה ידוע עתה ולא צפויים קשיים בזימונה.

לשאלת בית המשפט באשר לאפשרות שהערעור יתקבל בכפוף לחיוב המערערת בהוצאות, השיבה עורכת דין כהן, כי המשיב לא ניזוק מבחינה כספית מדחיית הדיון, אך הותירה את הסוגיה לשיקול דעת בית המשפט.

7.         בא כוח המשיב הדגיש בטיעוניו את עוצמת המחדל בו מדובר. למרות החלטה ברורה שניתנה על ידי בית המשפט ביום 28.6.06, לא נעשה דבר לזימון העדות, אלא יום אחד בלבד לפני מועד הדיון. לטענתו, מדובר במקרה קיצוני שנכון וצודק להגיב עליו בדרך בה נהג בית המשפט קמא.